החלטה בתיק בש"פ 5703/13

          ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (השופט י' צלקובניק), במ"ת 15386-08-13, מיום 19.8.2013, אשר הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים.

תמצית עובדות כתב האישום

1.       ביום 9.8.2013 הוגש כתב אישום נגד העורר ובו שלושה אישומים. עניינם של האישומים במעשים אלימים שכנטען ביצע העורר על רקע סכסוך בין משפחת העורר, אלטורי, ומשפחת אלבחירי, המתגוררות בבתים סמוכים ביישוב רהט.

          לפי האישום הראשון, ביום 31.1.2013, בסמוך לשעה 13:00, הגיע העורר יחד עם אחרים לבית ספר בו לומד קטין ממשפחת אלבחירי (להלן: הקטין). העורר ניגש לקטין והחל לתקוף אותו בצוותא חדא עם האחרים, אשר יחדיו היכו אותו בעורפו באמצעות קרש מעץ והלמו באגרופיהם בפניו. גם לאחר שנפל הקטין ארצה המשיכו העורר והאחרים להכותו ולבעוט בגופו ובפניו. כתוצאה ממעשיהם של העורר והאחרים נגרמו לקטין פצע בעורף וסימן אדום במצח והוא החל לדמם משפתיו. הקטין פונה על ידי מונה אלבחירי לתחנת המשטרה ברהט לשם הגשת תלונה. לאחר מכן פנה הקטין לקבלת טיפול רפואי בבית החולים. על כן, הואשם העורר בתקיפה בנסיבות חמורות, לפי סעיפים 382(א) ו-380 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין).

          לפי האישום השני, בעקבות האירוע המתואר לעיל, ביום 1.2.2013, בסמוך לשעה 09:00, הגיע מוחמד טורי, דודו של העורר, לביתה של מונה אלבחירי, שם החל לצעוק ולאיים עליה בפגיעה שלא כדין בגופה, וזאת משום שהסיעה את הקטין לתחנת המשטרה יום קודם. לאחר מספר דקות עזב מוחמד את המקום, ושב כעבור כ-15 דקות ברכבו כאשר הפעם נלוו אליו העורר, אחי העורר (הקרוי גם הוא מוחמד) ושני קטינים נוספים. הארבעה נכנסו לחצר ביתה של מונה, שם חנה רכבה של מונה, ניפצו באמצעות מוטות את שמשות הרכב ועזבו את המקום באמצעות רכב שהמתין להם מחוץ לבית. בגין מעשים אלו הואשם העורר בחבלה במזיד ברכב, לפי סעיף 413ה לחוק העונשין והסגת גבול, לפי סעיף 447(ב) לחוק העונשין.

          לפי האישום השלישי, בהמשך לאירועים המתוארים לעיל, ביום 1.2.2013 בשעה 11:00 לערך, הצטייד העורר באקדח והחל לפסוע לעבר בתיהם של בני משפחת אלבחירי ביחד עם אחרים, ובהם דודו של העורר מוחמד, כשחלקם אוחזים במקלות. בעודו מהלך ברחוב החל העורר לירות באמצעות האקדח לכל עבר, לרבות לעבר ביתו של באסם אלבחירי. לשמע קולות הירי יצא ע.ב. (להלן: המתלונן) מביתו והתקדם לקראת העורר על מנת למנוע ממנו להמשיך לירות. העורר ירה לכיוון המתלונן מספר יריות. אחד הקליעים פגע בכף רגלו הימנית. לאחר מכן, תקפו העורר, מוחמד והאחרים את המתלונן בצוותא חדא, בכך שבעטו בגופו והיכו אותו באמצעות המקלות בכל חלקי גופו. במהלך האירוע, יודו אבנים לעבר בתיהם של בני משפחת אלבחירי ולעבר כלי רכב שחנו באותה העת ברחוב. מייד לאחר מכן נמלטו מהמקום העורר, מוחמד והאחרים. המתלונן פונה לבית החולים שם אובחן כסובל מפצע ירי בכף רגלו הימנית, נותח ואושפז עד ליום 4.1.2013. כתוצאה ממעשיהם של העורר והאחרים נגרמו למתלונן חבלה חמורה - פצע ירי בכף רגלו, וחבלה של ממש - שטפי דם בכתף ובמותן ימין. בשל מעשים אלו הואשם בעורר בביצוע עבירות של נשיאת נשק ותחמושת, לפי סעיף 144(ב) לחוק העונשין; יריות באזור מגורים, לפי סעיף 340א לחוק העונשין; חבלה בכוונה מחמירה, עבירות לפי סעיף 329(א)(2) לחוק העונשין; חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין ותקיפה בנסיבות מחמירות, לפי סעיפים 382(א) ו-380 לחוק העונשין.

ההליכים לפני בית המשפט המחוזי

2.         בד בבד עם הגשת כתב האישום, ביקשה המשיבה להורות על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים כנגדו, לפי סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים).

3.       המשיבה טענה כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר, כלהלן: הודעת המתלונן; עדויות של עדי ראיה; עדותה של מונה אלבחירי ובתה שושנה אלבחירי אודות האישום השני; עימותים, חוות דעת פורנזיות, מסמכים רפואיים של המתלונן ועוד. נטען כי בהתאם לעדויות נראה העורר סמוך לפני האירוע כשהוא נוהג ברכב הונדה בצבע שחור וכי זמן קצר לאחר האירוע נמצא רכב מסוג הונדה בצבע שחור כשהוא נטוש, בסמוך לזירת הירי, ובו תעודת הזהות של העורר וכרטיס האשראי שלו. המשיבה הוסיפה כי העורר התרחק מהיישוב רהט ולא אותר עד ליום מעצרו - התנהגות מפלילה המחזקת את הראיות כנגדו. לאור האמור, נטען כי קמה כנגד המשיב עילת מעצר מכוח סעיף 21(א)(1)(ג)(4) וכן חזקת מסוכנות. המשיבה ציינה עוד כי למעורר עבר פלילי הכולל עבירות של החזקת סכין, הכשלת שוטר ואיומים וכי הוא ביצע את העבירות בעת שהיה תלוי ועומד כנגדו עונש מאסר מותנה. לאור האמור, נטען כי לא קיימת חלופת מעצר שתאיין את מסוכנותו.

4.       העורר, מנגד, טען שלא קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו. בנוגע לאישום הראשון, נטען כי אין ראיות שקושרות את העורר לאירוע. באשר לאישומים השני והשלישי, נטען לסתירות בין גרסאותיו של המתלונן בהודעות למשטרה ובעימות מול העורר. כן נטען כי למחרת אירועי האישום השני והשלישי, התקיים אירוע נוסף בו ירה אדם ממשפחת אלבחירי באביו של העורר. לפי הטענה באותו אירוע נתפס נשק אצל בני משפחת אלבחירי שתאם לתרמילים שנאספו מזירת האירוע, באופן שמעיד שהיה זה בן משפחת אלבחירי שירה במתלונן.

5.       בית המשפט המחוזי קיבל את הבקשה והורה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים. הוטעם כי אמנם אין ראיות הקושרות לכאורה את העורר לאישום הראשון, אך קיימת תשתית ראייתית לכאורית מספיקה להוכחת אשמתו ביתר האישומים. בית המשפט הסביר כי האישום השני נתמך בהודעותיהן של מונה ושושנה אלבחירי וכן בצילומים שנערכו על ידי שוטרים שהוזעקו למקום המתעדים את הנזק לרכבה של מונה. בית המשפט הסביר עוד כי האישום השלישי נתמך בעדויותיהם של המתלונן, שושנה אלבחירי, הודה אלבחירי ובאסם אלבחירי, מהם עולה תיאור מפורט של ההתרחשויות שסבבו את הירי במתלונן; בצילומים המתעדים את הנזק לרכוש שנערכו על ידי השוטרים שהוזעקו למקום וכן בתעודה רפואית ומזכר שוטר בדבר הנזק שנגרם למתלונן. כן צויין כי יוסרה אלבחירי, תושבת האזור, העידה כי קודם לכן, בשעה 09:05 נכנסו העורר ושלושה מבני משפחתו לחצר ביתה וניפצו שמשות רכב. בית המשפט הוסיף כי נאספו מן הזירה 11 תרמילי אקדח אשר תאמו לנשק שנמצא למחרת במבנה הנמצא בבניה מאחורי מתחם אלבחירי וכי מדו"ח של השוטר שי מלול עולה שניתן היה להיכנס למקום בנקל. כן צויין כי ביום 2.2.2013 התרחש אירוע אלים נוסף בו תקפו בני משפחת אלבחירי את בני משפחתו של העורר ואף פצעו את אביו.

          בהתייחס לטענות העורר לחולשת הראיות קבע בית המשפט כי מקומן להתברר במהלך שמיעת הראיות בתיק העיקרי. בית המשפט הוסיף כי זיהויו של העורר כמי שנכח באירועי האישום השני והשלישי עולה ממכלול עדויות שונות, לרבות בדבר האירועים בביתה של מונה, ביתה של יוסרה וכלה בביצוע הירי ברחוב. כמו כן, עדים שונים זיהו את המשיב כמי שנהג ברכב ההונדה עובר לביצוע המעשים האלימים בתוך השכונה, כאשר מדו"ח קצין המשטרה רפ"ק מני אוחיון מיום 1.2.2013 עולה כי רכב ההונדה נתגלה בסמוך למתחם בית משפחת העורר, כשבתוכו ארבעה מוטות עץ, גרזן מאולתר, ופגיעת קליע במכסה המנוע. בתוך הרכב נמצאו גם תעודת הזהות, רישיון הנהיגה וכרטיס האשראי של העורר, באופן שמהווה ראיה תומכת נוספת הקושרת את העורר לביצוע המעשים. בית המשפט הוסיף כי נסיבות הימצאו של האקדח אינן מלמדות במובהק כי הוא שייך לאחד מבני משפחת אלבחירי; כי סלימאן אינו עד נייטראלי כטענת העורר וכי טענת העורר לפיה הוא לא נכח באירוע נמסרה רק בהודעתו הראשונה ביום 1.8.2013, היינו כששה חודשים לאחר אירועי ה-1.2.2013. גם העובדה שהעורר לא פנה למשטרה על מנת לקבל בחזרה את מסמכי הזיהוי וכרטיס האשראי שלו מעידה לכאורה על כך שהוא בחר להסתתר מהשוטרים.

          לאור האמור, נקבע כי מתקיימת עילה מובהקת להמשך מעצרו של העורר, וזאת לנוכח האופי האלים של האירועים שבצע לכאורה העורר ולאור עברו הפלילי.

נימוקי הערר

6.       העורר - באמצעות בא כוחו, עו"ד נסאר מוסטפא - מלין על החלטת בית המשפט המחוזי לעצרו עד תום ההליכים. לדידו, היה על בית המשפט המחוזי לקבוע כי אין די ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר, ולחלופין לקבוע כי קיימת חולשה ממשית בחומר הראיות ולבחון חלופת מעצר מתאימה. העורר מצביע על סתירות בעדויות התביעה. כך, נטען להבדלים משמעותיים בין גרסאותיו של המתלונן. בנוסף, נטען לסתירות בין הודעתה של שושנה אלבחירי לבין דבריהם של המתלונן ומוחמד (ככל הנראה דודו של העורר). העורר טוען עוד כי ביום 2.2.2013 נתפס נשק שתואם לקליעים שנאספו מן הזירה, בבניין המצוי בשלבי בניה שכנטען שייך למשפחת אלבחירי, באופן שמעיד כי אדם ממשפחת אלבחירי הוא שביצע את הירי ביום 1.2.2013. העורר מסביר כי הטענה לפיה ניתן לגשת על נקלה לבניין שבו נמצא הנשק, המצוי בשטח מגודר, אינה נכונה מבחינה עובדתית. העורר מוסיף כי הוא העלה טענת אליבי לפיה היה עם חברתו בחוף הים, אשר נתמכה בגרסתה של חברתו. העורר מסביר כי רכב ההונדה שאותר שייך לאחותו, והוא אמנם הותיר שם את מסמכיו האישיים, אך לא השתמש ברכב באותו היום. כן נטען כי העורר אינו מחזיק בכרטיס אשראי מסוג ויזה כזה שנמצא במכונית. העורר מוסיף לעניין אי התייצבותו לחקירה כי לא נמסרה לו באופן אישי הזמנה לחקירה וכי לאחר האירוע משפחתו עברה מהיישוב רהט וזאת בעקבות הסכסוך. לאור האמור, סבור העורר כי היה על בית המשפט המחוזי לבחון חלופת מעצר, ומציין כי קיימת חלופה המרוחקת ממגורי העורר שלא נבחנה.

תגובת המשיבה

7.       המשיבה - באמצעות באת כוחה, עו"ד עידית פרג'ון - עתרה לדחות את הערר. המשיבה טענה כי בית המשפט המחוזי לא נתן כפי הנראה את דעתו לראיות לכאורה הקיימות אף ביחס לאישום הראשון ואשר יש בהן לבדן כדי ללמד על מסוכנות במידה גבוהה מצד העורר. באשר ליתר האישומים נטען כי בצדק נקבע כי קיימות ראיות לכאורה בתיק. המשיבה טענה כי עדויות התביעה עקביות ומפורטות וכי הן מצביעות על העורר כמי שהיה נוכח באירועי יום 1.2.2013. נטען כי לעדויות אלה נמצאו חיזוקים נוספים, דוגמת מכונית ההונדה של העורר שנמצאה עם מסמכי הזיהוי שלו וכרטיס האשראי, שבה מקלות, אבנים וסימני ירי. כן נטען כי טענת האליבי של העורר נבדקה וכי האשה שכנטען שהתה עימו סיפקה את מספר הטלפון הסלולארי של העורר. המשיבה מציינת כי הטלפון הסלולארי אוכן בעת האירוע ביישוב רהט וזאת בניגוד לטענת האליבי של העורר. העורר עצמו שתק בשלבים מסוימים בחקירה ובחר שלא למסור את מספר הטלפון הסלולארי שלו. כמו כן, העורר נמנע מלהתייצב לחקירה משך ששה חודשים על אף שידע שבני משפחתו נחקרו במשטרה. המשיבה מוסיפה כי הנשק אשר תואם לקליעים שנאספו מן הזירה אמנם נמצא בשטח משפחת אלבחירי, אולם הוא היה מצוי בתוך בניין המצוי בשלבי בניה במקום נגיש, כך שניתן היה להטמין אותו שם. המשיבה מוסיפה כי טענות העורר לעניין מהימנות עדי התביעה תיבחנה בדיון העיקרי. לבסוף, טוענת המשיבה כי השימוש בנשק, באיזור מגורים, בשל סכסוך משפחות ומחדלו של העורר מלהתייצב לחקירה, מקימים כולם עילת מעצר כנגד העורר.

דיון והכרעה

8.       לאחר שעיינתי בערר על נספחיו, הקשבתי לטענות הצדדים בדיון שנערך לפני, ובחנתי את חומר הראיות בתיק, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות.